ימי קורונה

יש אושר חבוי בשקט הזה, אושר שאפילו קצת מתבייש להביע עצמו. האחריות היא שלנו על האופן שבו אנחנו מסתכלים על הדברים. אפשר תמיד להסתכל על מה אין, מה חסר, מה נלקח מאיתנו ומה הרצון המודע שלנו מבטא. מצד שני יש אהבה, אהבה למה שיש. אהבה עצמית. לנוח בהוויה, בהווה, במה שמזדמן לכאן ועכשיו. אהבה שהיא חפה מכל שפיטה, מנוחה זה אהבה, מוסיקה זו אהבה, אוכל והזנה עצמית זו אהבה, הקשבה שקטה לעצמי שמוזן מתוך עצמו. כשאני בוחרת לאהוב את עצמי, ביצירה, בריקוד, ברביצה על הספה, בצחוק מציוץ ציפור או משחק של החתולה, תבוא אחריה תנועה שהיא קשובה למהות, תתעורר לה התשוקה למשהו עמוק יותר ואמיתי שנוצר מתוך ההוויה הנשמתית העמוקה. האושר הפנימי בוקע ומאיר ותווה רשת של אור שמקיפה את כולנו בתודעה נשמתית עמוקה של שמחה במהות שלנו.