ביו-אנרגיה ונשימה

ויליהלם רייך, פסיכואנליטיקן בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, היה בין הראשונים אשר קשר את עבודת הגוף והתרפיה של הנפש. הוא היה הראשון שדיבר על זיכרון של הגוף מהילדות ועל כך שיש הטבעה של טראומות בשרירים ומערכת הנוירוטית.

תגליותיו של רייך בתחום הגוף נפש, הביאו לפריצת דרך והן הבסיס לשיטות תרפיה רבות אשר נהוגות בימינו. מתלמידו לואן פיתח את תרגילי הביו-אנרגיה, שבסיסם הוא בהבנה שאם נפעיל לחץ על שריר ונחזיק את הגוף בתנוחה מסוימת, תוך כדי נשימת המקור, הגוף ייזכר בטראומה ומיד אחריו יבוא השחרור.

טראומה יוצרת חסימה אנרגטית, האנרגיה החסומה נשארת בגוף ומשפיעה בדרכים רבות, החל מהתנהלות רגשית ולפי תאוריית דפוסי הגוף של רייך, עד לאופן בו מתעצב הגוף פיסית.

לחסימה האנרגטית קרא רייך "השריון השרירי". ההדחקה בעכבות הטראומה, מתרחשת בגוף ומתאפיינת בנשימה שטוחה ולא רציפה.

העבודה דרך הגוף, מאפשרת "לעקוף" את המיינד, ולהביא ריפוי כאשר אנו מתחברים עם הרגשות וכאדם בוגר יכולים להכיל ולשחרר את הטראומה.

אנרגיה, היא הכוח מניע לחיים אשר קיים ומבעבע אצל כולנו. בתרבות הסינית המסורתית האנרגיה הזו נקראת "צ'י", בתרבות היוגה ההינדית היא נקראת "פראנה", שתי המסורות מתארות את האנרגיה הזו ככוח חיים אשר חי בתוך הגוף אך גם במרחב. בתרבות המערבית, קראו לאנרגיה זו בהרבה שמות החל מ"חייתיות ממגנטת" דרך "כוח ויטלי" ועד ל"ליבידו". ויליהלם רייך קרא לה "אורגון".

כאשר תינוק נולד, אנרגיה זו היא חלק בלתי נפרד ובלתי נשלט בגוף, היא מבטאת את עצמה באימפולסיביות ובהתנהגות "לא תרבותית". הילד לא מכיר את כללי הנימוס והשליטה, כאשר הוא עצוב הוא בוכה, כאשר הוא שמח, הוא צוחק, הוא רץ ומשתולל כשבא לו ונרדם בכל סיטואציה כאשר הוא עייף. הוא לא מבקש רשות ולא אומר תודה, הוא משחרר גזים וצרכים ומחובר למה שהוא עכשיו ברגע. במקביל, הנשימה של התינוק היא עמוקה ורציפה, ללא מרווח בין השאיפה ונשיפה.

כשאנו גדלים, ההורים, החברה מכניסים אותנו למסגרת התרבותית המקובלת, נאמר לנו לחייך כשרצינו לצעוק, נאמר לנו להיות מנומסים כרצינו לבכות, אסור לגעת בשקע חשמל וכו'... באותו אופן הודחקה גם האנרגיה המינית שלנו, שצריך היה להסתיר, אל תיגע בעצמך, אסור לחשוב מחשבות ארוטיות, מין הוא מלוכלך, אסור לאונן.. גם לכך הייתה השפעה על האנרגיה שלנו, שהודחקה עד למקור.

כל איסור כזה, כל מקום שבו האנרגיה הבסיסית שלנו הוגבלה, הוכרה כלא רואיה, כלא מתאימה, צמצמה אותנו ואת אותה אנרגיה עד שלאט לאט האש שלה דעכה. במקביל גם הנשימה שלנו הושפעה מאותה דעיכה והפכה להיות שטוחה יותר, עם מרווח בין השאיפה לנשיפה.

בעבודה ביו-אנרגטית אנחנו מאפשרים לגוף להיזכר. להיזכר באותו רגע בו בלענו את הביטוי הרגשי שעלה בנו, באותו יום שבו ננזפנו על שצחקנו או בכינו או צווחנו ברגע הלא נכון..הזיכרונות יכולים לעלות בתמונות, או בתנועה, או לפעמים בתחושה ובביטוי רגשי, כל זיכרון עולה בדרך שלו, וכל אדם הוא שונה ולמעשה כל מפגש נראה אחרת לחלוטין.

ההצפה של הזיכרון משחררת את הטראומה ומפנה מקום לאנרגיה חדשה לתפוס את מקומה. אנרגיית חיים חדשה, צ'י, פראנה, אורגון...

העבודה הביו-אנרגטית מחלקת את הגוף למרכזים אשר בהם מתרכזת האנרגיה המודחקת ובהם ה"שריון השרירי" מגן.

ניתן לראות כי המרכזים מקבילים גם למרכזי האנרגיה בתורת המזרח.

האגן – אנרגיית החיים, המיניות, האדמה והקרקע.

הבטן – האינטואיציה, יצירתיות

מקלעת השמש - מרכז הכוח והעוצמה, הכרה בעצמי

הלב – רגש, אהבה

הגרון – תקשורת, ביטוי, דימוי עצמי

העיניים – ראיה בכל אחד מהאזורים הנ"ל יכולה לשבת טראומה ורגש מודחק. עבודה על "השריון השרירי" מביאה לשחרור החסימה ולמעבר אנרגיה חופשית.

טבע האדם הוא לנשום עמוק ומלא ולאפשר זרימה חופשית של אנרגיה. נשימה היא אנרגיית החיים שלנו, כאשר אנחנו לא נושמים, באמת נושמים, לעומק, ככה נראים גם החיים שלנו.

עבודת הנשימה הביו-אנרגטית מזמינה אותנו לחזור לחיים, לשחרר את כל מה שצריך לשחרר ולחוות את החיים לעומק ובהשתתפות מלאה.